יוסי,

לו היית פה בשנה האחרונה – היה לך כל כך הרבה ממה להתרגש, כל כך הרבה  במה להתגאות:

הבנים עושים חייל – כל אחד בתחומו,

והנכדים: טל שבאקדמיה וליאור שבצבא, משקיעות, רציניות ופורחות,

אייל הצטיין בצבא וכעת השתחרר  ומתרגל לאזרחות בבגרות ואחריות,

נעם, סתיו ועמית שבתיכון, נערות יפות ומקסימות ושתיים מהן נסעו לפולין ועברו חוויה מרגשת וחשובה.

וכמובן – עמיר ואופק,בני המצווה, איזו התרגשות הייתה  לראותם עולים לתורה, וכמה שמחה בחגיגות שנחגגו...וסבתא אלישבע שלקחה אותם לטיול ספארי, כמה היית נהנה...

ותומר, הצעירה שבחבורה, התמודדה בגבורה עם ניתוח לא פשוט ולאחריו ממשיכה ליהנות מילדות שמחה ואופטימית.

לו היית פה היית מלווה כל אחד מאיתנו, היית שותף במבט, בריקוד, בחיבוק, בעצה...

אבל אתה לא... כמה חבל!

ואנו נשארנו עם הגעגוע , מאיר שליו כתב בספרו "כימים אחדים":

כי מי שרוצה להתגעגע, יש לו הרבה מינים של געגועים: יש געגועים למישהו שהלך ואולי לא יחזור, אחר כך יש געגועים למישהו שכבר חזר, אבל הוא לא אותו דבר,

ומה שהכי גרוע מכולם, זה להתגעגע למישהו שפשוט כבר מת ויותר לא יחזור...

געגועים כאלה הם אפילו לא תרגילים בשביל תחיית המתים, אלה געגועים שיוצאים מתוך עצמם וחוזרים לתוך עצמם והם כמו סרטן צומחים בתוך הנשמה...

ורק בדבר אחד הם דומים אחד לשני כל המיני – מינים של הגעגועים, שאין להם האוכל שישביע אותם, ואין להם המשקה שישכיח אותם, ואין להם רפואה שתפסיק אותם וגם סיבות אין להם, כי הם לא צריכים אותן...

ואנחנו, כל אחד בדרכו -  מתגעגעים....