זמן קצר אחרי שנפרדנו ממך,

תליתי על קולב המעילים והתיקים בכניסה לבית,

אחד מכובעיך, זה השחור עם השוליים הרחבים, שאהבת...

הרגשתי, שכך, באופן סמלי, תהיה שם נוכחותך,

בצאתנו ובבואנו.

ואכן, כבר שנה מאז שאינך,

ואנחנו כולנו: אלישבע, הבנים, הכלות והנכדים  - יוצאים ובאים,

איש איש לענייניו, לעבודה, ללימודים ולעיסוקים השונים,

בימי חול, בחגים, בחום ובגשם.

ואתה – כמו צופה בנו מהצד וחושב:

כך הייתי רוצה: שתמשיכו, בטוב, גם אחריי...

שתמשיכו יחד – גם בלעדיי...

וכך – אתה נוכח, וכך – אתה חסר!