ביום רביעי, ה- 20/10/2010, בשעה 7:20 בבוקר, נשם יוסי את נשימתו האחרונה ועצם את עיניו,

אני עמדתי ליד מיטתו והחזקתי את ידו, כשהבנים והמטפל המסור, רז עמדו מסביב,

באותה שנייה התקשרה אלי נאוה והייתה שותפה גם כן לרגעים האחרונים.

באותם רגעים עברו לנגד עיני כל 57 השנים בהם היינו יחד. (4 שנות חברות), והזיכרונות עברו ביעף:

החיים בבית, גידול הבנים , החיים החברתיים והטיולים בארץ ובחו"ל.

בכל מסגרת חברתית, יוסי היה "המסמר" – בדיחות, ריקודים, הדרכה בטיולים- תמיד עליז,

מלא אנרגיות וסוחף אחריו את כולם.

מאוד הייתה חשובה לו המסגרת המשפחתית, היה מקדיש שעות למשחק ואחר כך

לעזרה בלימודים לבנים, תמיד בבדיחות ובלצון, אך אם היה צורך גם הרים את קולו.

יוסי תמיד הסתפק במועט, אך לגבי ולגבי הבנים לא היו לו גבולות.

זוכרת אני, שביום השנה ה- 10 לנישואינו הוא החליט להפתיע אותי במתנה מיוחדת וקנה לי

צמיד מיוחד במינו (בימים ההם), מפנינים ואזמרגדים והוסיף בכתב ידו ברכה מרגשת ביותר.

השנים עברו והבנים גדלו, וליוסי היה חשוב מאוד שילמדו וירכשו מקצוע,

כאשר נישאו לא שקט עד שלכל אחד מהם הייתה דירה משלו.

ולסיום, האושר עם הולדת הנכדים, כאשר היה היה עם הנכדים הפך לילד בגילם,

רק "משוגע" יותר, לכל ילד הקדיש זמן והרבה אהבה והם החזירו לו בהתאם.

היום, כשיוסי כבר איננו איתנו, קשה לי להשלים עם לכתו.

בכל חדר ובכל פינה בבית, שבנה במו ידיו, אני רואה את דמותו וחושבת מה הוא היה אומר

לגבי נושאים שונים שאני מתלבטת לגביהם – אך אין לי תשובה...